מי שיש לו יותר – נחשב יותר. מי שאין לו – רודף אחרי הזנב של עצמו. אנחנו סוחטים את עצמנו עד הקצה. מנצלים את משאבי כדור הארץ עד תום. רוצים ורצים ורוצים עוד.
אבל זה לא חייב להיות כך, לא כל הזמן. לפני 4,000 שנה העניקה היהדות לעולם רעיון חתרני, שערורייתי, פורץ דרך: שנת השמיטה. שנה אחת, פעם בשבע שנים, שבה נותנים לאצבעות הקפוצות – להיפתח, למה שהוחזק – להישמט. שנה שבה חיים ממה שצריך, ולא רודפים אחרי מה שרוצים. שנה של עבודת תחזוקה הכרחית בלבד. שנה של גמילות טובה לטבע. שנה שנותנת לאדם הפוגה מהמרוץ, ומזמינה אותו לפגוש את עצמו מחדש – לעצור לרגע מצבירת הנכסים, לגלות מחדש את המשפחה, לחלוק את מה שיש לו עם אחרים, ולהעניק בחזרה לטבע ולאדמה.
״ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביני עמך, ויתרם תאכל חית השדה; כן-תעשה לכרמך, לזיתך.״
ומאוחר יותר בספר ויקרא:
״וידבר ה׳ אל-משה בהר סיני לאמר. דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבאו אל-הארץ אשר אני נתן לכם – ושבתה הארץ שבת לה׳. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמל; ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת, שבת שבתון יהיה לארץ – שבת לה׳: שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצר: שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – לך, ולעבדך ולאמתך; ולשכירך, ולתושבך, הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך: תהיה כל-תבואתה לאכל״.
רעיון השמיטה פשוט ונועז – מדי שבע שנים, למשך שנה שלמה, ייעלמו ההבדלים בין ״עשיר״ לבין ״עני״, תבואת השדה תהפוך לשיתופית, ותותר לכל אדם – כפי צרכו בלבד. שלא כמו שיטות כלכליות אחרות, השמיטה אינה מבקשת להחריב ״עדי יסוד״ את העולם הכלכלי הישן והרע. נכון יותר יהיה לומר שהיא מבקשת להזכיר לו מניין בא ולאן הוא הולך; להציל אותו מעצמו ומאשליית הבעלות על הטבע.
הקשבה למילות הפסוקים מגלה רובד נוסף לשנת השמיטה – זוהי גם שנת מנוחה לאדמה עצמה; ״שנת שבתון יהיה לארץ״. האדם נדרש להניח לאדמה, להפסיק לנצל את אוצרותיה ולחיות ממה שהאדמה תעניק לו מעצמה. בצד שמיטת הקרקע, מצווה התורה גם על מצוות שמיטת כספים – שנת השמיטה מוחקת חובות כספיים ומעניקה לחייבים הזדמנות חדשה. כל מצוות השמיטה יוצרות יחדיו מציאות חברתית נדירה שהיא הזדמנות – הזדמנות להעצמה אישית, לזמן משפחתי, למנוחה מהמרוץ הכלכלי. השמיטה היא כלי להגשמת ערכים רבים – מנוחת האדמה, מנוחת האדם, שוויון, מידתיות, העצמה אישית, נתינה וחירות.
אין לנו מידע מדויק לגבי שמירת שנת השמיטה בימים עברו. אנו יודעים כי כבר בספר ויקרא מופיע פסוק תוכחה נבואי אשר מבשר על גלות עתידית של בני ישראל מארצם ומנמק ״אז תרצה הארץ את שבתתיה״, כלומר – אז תזכה הארץ למנוחה ש(כנראה) לא ניתנה לה.
שנת השמיטה המקראית, אשר מתקיימת רק בארץ ישראל, הייתה במשך מאות שנים מצווה תיאורטית. העיסוק בהלכות השמיטה המשיך להתקיים בבתי המדרש, אך לא הייתה לו אחיזה במציאות של הגלות. עם השיבה לארץ ישראל חזרה השמיטה לחייו של העם היהודי – אך רק במישור החקלאי. הגיעה העת לחשוף את רבדיה העמוקים של שנת השמיטה, להביאה אל חיינו העכשוויים, ולהיפתח מחדש להזדמנות שהיא מביאה איתה.
